משרד האוצר, בסיועם הנלהב של הבנקים הגדולים (בראשם בנק לאומי העומד בפני הפרטה), מעכב בכול דרך אפשרית את יישום החלטותיה של ועדת אביטל בנושא כספי הנספים בשואה המופקדים בבנקים הישראליים או נמצאים ברשות המדינה. יורשיהם של הנספים, רבים מהם ניצולי שואה, לא יקבלו בקרוב את הכסף שהפקידו הוריהם לפני המלחמה. עובדה זו מקוממת פי כמה וכמה כשמביאים בחשבון את הנתונים המראים ש-40% מניצולי השואה חיים מתחת לקו העוני. בנק המזרחי זורה מלח על פצעיהם של הניצולים באומרו ש"חלה התיישנות על כספי הנספים בשואה". כול זאת במדינה שמשתמשת בשואה כצידוק העיקרי לקיומה.

זו אינה הפעם הראשונה בה מדינת ישראל מתעמרת ומתעללת בניצולי השואה. לאחר מלחמת העולם השנייה, רבים מאלו ששרדו את הגיהינום הנאצי ועלו לישראל ראו ש"הארץ המובטחת" אינה זבת חלב ודבש כפי שהובטח להם. בישראל הם נתקלו בחומה של אטימות לסבלם ולעג רב הומטר על "אלו שהלכו כצאן לטבח", בהשוואה, כמובן, לצברים "הגיבורים". כול מה שהיה "גלותי", החל משפת היידיש וכלה בשמות משפחה שפקידי ההגירה לא אהבו, הוקע, גונה והוצא מחוץ לתחום. בכול אותו הזמן, נאמו ראשי המדינה הצעירה על חשיבותה של מדינת ישראל ל"שיקום העם היהודי" ולמניעת שואה נוספת, תוך כדי התעלמות ברוטאלית מסבלם של הניצולים. יתר על כן, ממשלת ישראל לא התביישה לקיים מגעים דיפלומטיים, כלכליים ואפילו צבאיים עם משטרים פאשיסטיים, גזעניים ואף אנטישמיים, כדוגמת דרום־אפריקה של האפרטהייד, צ׳ילה של פינושה וארגנטינה של שלטון הגנרלים. בעוד קלגסי המשטרים הרודניים והרצחניים יורים בתת־מקלע "עוזי" כחול־לבן במתנגדי המשטר (ובהם לא מעט יהודים), המשיכה מדינת ישראל להתהדר ב"צבא ההגנה" המגן על "כול העם היהודי". שיאמרו זאת לכול אלו שמתו במרתפי העינויים של המשטר הארגנטיני, שהכניס כסף כה רב לקופת המדינה (דרך תע״ש), למשפחות סוחרי־הנשק בישראל ולחשבונות הבנק של בעלי־הון ישראלים אחרים.