בין ההתקפות היתה הוראה לעיריות השונות לקצץ דרסטית את תקציביהן. באותו חודש נבחרה והחלה לכהן בליברפול מועצת עירייה בשליטת מפלגת הלייבור שהיתה באופוזיציה (ושבאותה תקופה, למרות מנהיגות ותרנית, עדיין היתה מפלגת עובדים), בהובלת חברי מפלגת האחות של מאבק סוציאליסטי באנגליה (שנקראה אז "מיליטנט"), והחליטה להשיב מלחמה דרך סירוב ליישם את הקיצוצים ולהעלות את הארנונה.

בליברפול, עיר מעמד עובדים טיפוסית, שיעור האבטלה בקרב גברים עמד על 25%, אצל הנוער שיעור האבטלה הרקיע ל־90%. תנאי המגורים היו קשים מאוד. הרשות המקומית, המעסיק הגדול ביותר בעיר, העסיקה יותר מ־30,000 עובדים. מועצת העיר החדשה נבחרה על סמך ההבטחה להחזיר 2,000 מקומות עבודה שקוצצו על ידי המועצה הקודמת, וכך עשתה. בניית דירות ציבוריות, שהופסקה לחלוטין במהלך העשור הקודם, חודשה ונבנו 5,000 דירות במהלך ארבע השנים הבאות, יותר מכל הדירות שנבנו על־ידי כל העיריות האחרות ביחד, כך נוצרו 12,000 משרות בענף הבנייה בעיר. שכר המינימום עלה ב־100 ליש״ט, ושבוע העבודה קוצר מ־39 שעות ל־35.

כל המעשים הללו לא היו יכולים להתבצע ללא התמיכה המאסיבית של מעמד העובדים בעיר ובשאר אנגליה. ביום העברת התקציב למשל, 29 במרץ 1984, צעדו אל בית העירייה 50,000 מפגינים בתמיכה בעמדת המועצה.

בבחירות של 1987 גדלה התמיכה ברשימת הלייבור בליברפול, שאת המדיניות שלה בעיר הובילו חברי מיליטנט, מ־47% ב־83 ל־57%. מעמד ההון, כתגובה, השתמש בהליך מנהלי דרך בית הלורדים (שריד של התקופה הפיאודלית) כדי לסלק את 47 חברי המועצה שנלחמו עד הסוף. אל מתקפה זו חברה גם הנהגת מפלגת הלייבור, שסגרה את הסניף שלה בליברפול והפעילה אותו אח״כ דרך ניהול דיקטטורי של ממונים מלמעלה. חברי מיליטנט סולקו ממפלגת הלייבור, ולא הורשו להעמיד עצמם כנציגים לבחירות בעירייה. כך נחתמה התקופה הזוהרת של עירייה הנלחמת לטובת בוחריה ויחד איתם.

המאבק של ליברפול מראה כיצד יש להילחם בממשלת מעסיקים שלוחת־רסן, וכיצד מול תעמולה של ממשלה כזו ניתן להשיג תמיכה המונית אקטיבית ולהוביל את העובדים להילחם על שלהם ולהגיע להישגים משמעותיים גם מול ההתקפות הקשות ביותר.