בעיראק שאחרי המלחמה הכאוס שולט ולא הדמוקרטיה... רבים מן האזרחים עדיין לא נהנים משירותי חשמל ומים. חיילי הכיבוש האמריקאי אכן קיבלו קבלת פנים חמה, כאשר את הפרחים מחליפים יריות, רימונים ומטעני נפץ. מדי יום נהרג חייל אמריקאי אחד לפחות. מה שפחות ידוע הוא כי על כל חייל אמריקאי נהרגים עשרה עיראקים לפחות.

ההתנגדות של התושבים בעיראק בעיצומה. המציאות שבה כוחות הכיבוש הורסים את תשתיות עיראק (רק כדי לשקם אותן אחר כך) ואת אזורי המגורים, תוך התקפות אוויריות ללא אבחנה, לא הותירה את אזרחי עיראק אדישים. אזרחים מן השורה אשר שמו את ידם על נשק יוצאים לרחובות כדי להגן על חייהם ועל מה שנשאר מארצם. גם שליטי הבובה העיראקיים דורשים מהאו״ם שלטון מנדטורי חדש, שיעניק איזושהי ריבונות לממשלה הזמנית. גם הם הבינו שחייהם בסכנה ממשית, ושמבחינת העם העיראקי כל מי שמשתף פעולה עם שלטונות הכיבוש, זמנו יבוא.

ההתנגדות גוברת

בחודשים האחרונים היינו עדים מלבד לפעולות הגרילה גם לפעולות התאבדות הפוגעות באזרחים עיראקיים ובמוסדות לא צבאיים, כגון הצלב האדום או מסגד שיעי (שבו נהרגו יותר ממאה אזרחים). פעולות אלו גורמות להרג מיותר של אזרחים חפים מפשע ותורמות לתעמולה של מימשל בוש כי הכוחות האמריקאיים נחוצים לעשיית סדר.

רוב תקציב ה"שיקום" החדש שהשיג ממשל בוש (87 מיליארד דולר) מיועד להמשך החזקת הצבא בעיראק ובאפגניסטן. עובדה זו מצטרפת למסכת ההונאה ההולכת ונחשפת לגבי מטרות המלחמה מלכתחילה. נשק להשמדה המונית לא נמצא, מה שמוכיח כי מטרת המלחמה לא היתה שמירת שלום העולם. אחת ממטרות המלחמה היתה הוזלת מחיר הנפט העולמי, אך גם מטרות הממשל האמריקאי האמיתיות לא הושגו. הדבר שקרה בפועל הוא כי מחיר הנפט עלה מאז תחילת המלחמה, ואספקת הנפט מעוכבת עקב חבלות בקווים. הכוונות של המימשל האמריקאי בעניין "שיקום" עיראק הן טיפול בשוק בכלכלה, כלומר הפרטה של כל הכלכלה, דבר שיוביל להעשרת מספר בעלי הון על חשבון הוספת מיליונים למעגל האבטלה.

חיילים ואזרחים נגד הכיבוש

החיילים האמריקאים שכן חזרו בשלום מהמלחמה הגיעו הביתה עם מודעות שונה מזו שאיתה יצאו לעיראק. המראות שראו במלחמה, התנאים הגרועים בחזית (פלוגות שלמות נשארו ללא מזון ושתייה), ובעיקר העובדה שמדינתם לא בדיוק דואגת להם ולעתידם (בוש ביטל את שירותי הטיפול הפסיכולוגי חינם לחיילים איך שהתחילה המלחמה) גורמים להם להטיל ספק בנחיצות המלחמה, בגנרלים ובמימשל בוש.

הורים לחיילים ששמחו לקרוא בעיתונים מכתבים מהחזית, החתומים על ידי יקיריהם, עם תיאורים של מציאות אידילית שבה הכוחות האמריקאיים נתקלים במפגני חיבה מצד ילדים עיראקיים, נדהמו לשמוע מהם כי המכתבים לא נכתבו על ידיהם וכי אין להם מושג איך שמם השתרבב אליהם. מחקירה התברר כי מפקדיהם של החיילים קיבלו הוראה לכתוב את המכתבים ולחתום אותם בשמות החיילים. כל התופעות האלו הביאו לגל מחאה חדש, של החיילים (בעיקר דרך ראיונות, עד שצמרת הצבא והפנטגון הפעילה צנזורה) ושל משפחותיהם, שהקימו ארגוני מחאה מיליטנטיים. אליהם מצטרפים אזרחי ארה״ב, ספרד, אנגליה ועוד, שיצאו בשבועות האחרונים לגל חדש של הפגנות המונים נגד הכיבוש בעיראק.

הפאניקה שתוקפת את צמרת הצבא והמימשל האמריקאי בעקבות ההרוגים המתרבים, המסוקים המתרסקים ואובדן השליטה בשטח, כשבינתיים מתקרבות הבחירות לנשיאות, הובילה להכרזה שעד יוני 2004 תיבחר (לא ברור איך) ממשלה זמנית חדשה בעיראק ו"הכיבוש יסתיים", אם כי ברור לחלוטין שחלק מהחיילים יישארו גם אחר־כך.

אנו קוראים: