מילים אלה נכתבות יום לאחר המחאה המגוחכת של נהגי המשאיות בישראל, שאורגנה על ידי החברות הגדולות ששולטות בשוק ההובלות. הריכוזיות של הענף בארץ הכתיבה את האופי המכור מראש של ה"מאבק".

בשבועות האחרונים היינו עדים לגל של שביתות נהגים וחסימות של תחנות ומאגרי דלק שהתפשט ברחבי אירופה וזיעזע את היבשת. המהירות שבה כל זה קרה והדמיון בין המאבקים מעידים על האינטרסים המשותפים של קבוצות עובדים ברחבי העולם. הגלובליזציה, גאוות הקפיטליסטים, יצרה מצב חדש. בעיות זהות מופיעות בו זמנית במקומות שונים, ובמקרה של שביתת נהגי המשאיות, היה זה המאבק שהתפשט ברחבי אירופה.

העלייה החדה במחיר הנפט, ובמחירי הדלק בעקבותיה, הכניסה מיליארדי דולרים רבים לחשבונותיהן של ממשלות אירופיות, הגובות מס גבוה על הדלק. עיקר הנטל נפל באופן ישיר על נהגים מקצועיים, אך עליית המחירים הורגשה בקרב ציבור העובדים כולו.

גל השביתות החל בשביתת נהגים צרפתים. השובתים לא היו מקשה אחת מבחינת הזדהותם המעמדית: במאבק לקחו חלק גם שכירים וגם עצמאים קטנים, שהפגיעה הקשה בפרנסתם הוציאה אותם לגל מחאות ספונטניות. עקשנותם של הנהגים הצרפתים הוכיחה את עצמה, ולאחר מספר ימים בהם שובשה התנועה בצרפת, החליטה הממשלה על הורדת מחירים.

ניצחונם של הנהגים בצרפת הפיח תקווה וגרר גל של שביתות ברחבי אירופה: באנגליה, בלגיה, גרמניה, ספרד, איטליה, שבדיה ומדינות נוספות.

השביתה באנגליה היתה התפרצות של הר געש שהיה רדום בעשר השנים האחרונות. התסכול שצברו העובדים בעיקר בשלוש השנים של ממשלת "הדרך השלישית" של בלייר, האכזבה מכך שהיא ממשיכה בקו של השמרנים שהובסו ומפרקת את מדינת הרווחה והכעס על האטימות שלה התפרצו בעוצמה שהפתיעה רבים, אבל בעיקר את הממשלה המנותקת מהבוחרים. בריטניה היתה משותקת: הסופרמרקטים התרוקנו, הרחובות נראו כמו ביום כיפור בארץ והלימודים בבתי הספר נפסקו.

תגובתו הראשונית של ראש ממשלת אנגליה, טוני בלייר, היתה לטעון כי השובתים הם פראים וכי השביתה תסתיים תוך יום אחד. אולם השביתה נמשכה, והממשלה והתקשורת, שמייצגות את המיליונרים, פתחו במתקפת תעמולה כנגד הנהגים. בלייר והתקשורת טענו כי השביתה פוגעת ביכולת ההפעלה של רכבי חירום, ומשבשת אספקות חיוניות כמו מזון. במהרה הסתבר כי מדובר בעלילות דם. רופאים שהתראיינו הכריזו כי עבודתם אינה נפגעת בעקבות מחסור בדלק.

למרות הפגיעה באספקת מוצרים שונים זכה המאבק לתמיכה ציבורית רחבה (כ־90% בצרפת וכ־80% באנגליה, שבה עלתה התמיכה במאבק בזמן התמשכותו). התמיכה נבעה מהרגשת הניצול של העובדים האירופאים, שרואים צמיחה גבוהה אך אינם זוכים לחלק מפרותיה. אבל הנהגים האנגלים לא הצליחו לשחזר את הישגיהם של הקולגות מצרפת. השביתה באנגליה נפסקה ללא התחייבות מצידה של הממשלה. המאבק באנגליה סבל מחוסר הניסיון, שגרם היעדר מאבקים גדולים בעשור האחרון. הנהגים בצרפת, שבה יש מסורת ארוכה של מאבקים, היו מודעים לכך שהדרך היחידה להגיע להישגים היא להמשיך ללא פשרות במאבק עד להשגת המטרה.

למרות תמיכת רובם המכריע של העובדים במאבק, התייצבו העסקנים העומדים בראש האיגודים המקצועיים לימין הממשלה, תוך התעלמות ברורה מדעתם ורצונם של העובדים שאותם הם מתיימרים לייצג. המשכורות ותנאי החיים של ראשי האיגודים מחברים אותם לממשלה ולבעלי ההון, ולכן הצורך הבוער בדמוקרטיזציה באיגודים.

מאבק נהגי המשאיות זכה להשפעה רבה על הפוליטיקה האירופאית. המפלגות הירוקות שזכו לכוח משמעותי בחלק ממדינות אירופה נותרו ללא מענה, לאחר שדרשו במשך שנים להעלות את המיסוי על הדלק, בטענה כי זהו צעד ידידותי לסביבה, אך לא פעלו ליצירת האלטרנטיבה — תחבורה ציבורית יעילה וזולה.

היחס העוין של הממשלות לשובתים גרם לפגיעה אנושה בפופולריות שלהן — בבריטניה עקפו השמרנים את הניו־לייבור בסקרים בפעם הראשונה בשמונה שנים.

אם זהו המצב בימים של צמיחה כלכלית, מה יקרה כאשר, כפי שמסתמן, תיפסק הצמיחה, ורוב הכלכלות האירופיות ייכנסו למיתון?

נראה כי מאבקם של הנהגים המקצועיים הינו רק סימן לבאות. בעקבות השינויים הכלכליים שבפתח, אנו צפויים להחרפת ההתקפות על מעמד העובדים, ולהתעוררות גלי מחאה גדולים יותר של עובדים שאינם יכולים עוד להשלים עם המצב. המאבקים האלה יעלו את הצורך בתוכנית, אסטרטגיה ומנהיגות דמוקרטית, ויספקו הזדמנויות רבות להתערבות של סוציאליסטים.