אני רון שוהם, בן 25, סטודנט לעבודה סוציאלית בעברית בירושלים, הצטרפתי לאחרונה לתנועה.

עד לתקופה הקורונה, עבדתי בשתי עבודות בנוסף ללימודים. הצלחתי לחסוך גם לא מעט כל חודש תודות למלגה משמעותית שקיבלתי. אך מהרגע שהתחילה הקורונה הוצאתי לחל״ת בעבודה אחת ולאחר שבועיים גם מהשנייה. ככה יצא שהמשכורת שלי הופחתה בשבועיים בעשרות אחוזים, אך השכר דירה, שכר לימודים, קניות וכו' נשארו. עד כאן אני מניח שאני לא מחדש לרוב הקוראים. סיפור די סטנדרטי של הרבה סטודנטים וסטודנטיות.

הבעיה ה"ייחודית" שלי התחילה כאשר הבנתי שמשבר הקורונה פגע בי לא רק כלכלית אלא גם נפשית. עד שבועיים לפני תקופת הקורונה הייתי בטיפול פסיכולוגי שהוכתר כהצלחה מצידי ומצד הפסיכולוג, והסכמנו שנפסיק את הטיפול לעת עתה כי אני בתקופה טובה יותר. אך הקורונה הזאת בשילוב של אי־הימצאות עם פסיכולוג גרמה לי להידרדרות במצב הנפשי. לא מעט אחרי ההבנה שאני צריך עזרה פסיכולוגית הופיע לי מייל מטעם האוניברסיטה המציע סיוע נפשי, כמובן שקפצתי על המציאה בתקווה שזה יהיה זמין וזול יותר. אך לאחר שיחה עם המתאמת הבנתי את המצב העגום: אם לא טופלת בעבר מטעם הסיוע הנפשי של האוניברסיטה אין לך באמת סיכוי לקבל מענה בתקופת הקורונה. אין הרשמה למצטרפים חדשים בתקופת הקורונה... "גם אצלנו קוצץ כוח האדם". חזרתי לפסיכולוג הקודם שלי בינתיים באותו מחיר מופקע אך עם הרבה פחות הכנסות שיכולות להכיל זאת.

אחת הבעיות הפחות מדוברות בעיני בתקופה הזאת היא ההידרדרות הנפשית הקולקטיבית. מאז עליית הקפיטליזם, החברה האנושית האיצה את המרדף אחרי כסף, מעמד וכוח, במחיר אנושי, ובין השאר נפשי, עצום.

מאז תחילת משבר הקורונה, יש במדיות השונות כל מיני הצעות לאיך למלא את הזמן הפנוי עבור מי שהוגדר כ"עובד לא חיוני" ונשלח לחל״ת או פוטר... אבל איך נמלא את החור בבנק? איך נמלא את הלחץ התמידי לסגור את החודש? האם כולם יכולים להתמודד עם השינוי הפתאומי מבלי לקבל סיוע? ואם נרצה לקבל סיוע נפשי האם נוכל לאפשר זאת לעצמנו לאור המחסור במשאבים כלכליים? האם התא המשפחתי ערוך לישיבה ממושכת ביחד כל בני המשפחה ללא יכולת לצאת?

בזמן שהשרים מדברים על חשיבות הכלכלה והמשק, שמענו על עוד מקרי רצח של נשים, שמענו על עוד התאבדויות. עזבו מה שמענו — אני חזרתי להיות דיכאוני.

כן חשוב לי לא לסיים בטעם מר אלא בקריאה למאבק. הדרך שלי לפתור את הדיכאון הזה שהקורונה הפילה עלי היא באמצעות מאבק, באמצעות האפשרות והאמונה שיש לי את היכולת לשנות את המצב שלי והמצב של כולנו. ההיכרות שלי עם מאבק סוציאליסטי עזרה להתעמק במצב, מה שרק העמיק את הזעם שלי. הארגון גם נותן לי פלטפורמה למאבק ולהבין שאני לא לבד.