מאות מפגינים התאספו במוצאי שבת בכיכר הבימה בתל אביב תחת הכותרת "די לממשלת הטירוף". בהפגנה בלטה תחושה של דחיפות לעצור את הממשלה המסוכנת הזאת, והקריאה "ביבי הביתה" וקריאות נוספות להפלת הממשלה זכו לתהודה.

גודל ההפגנה, שאורגנה בתוך כיממה, לא משקף בפני עצמו את עוצמת הכעס שקיים בקרב שכבה משמעותית ואת הפוטנציאל לבניית מאבק רחב יותר נגד הממשלה. תקיפתו של עובד ערבי על־ידי שוטרי מג״ב בלב תל אביב, תוצר של מדיניות והסתה גזענית גם מצד הממשלה, צפויה להגביר את הכעס ואת תחושת הדחיפות לפעולה.

בשבת הקרובה תיערך הפגנה נוספת במרכז תל אביב, תחת הכותרת "בונים התנגדות — בונים אופוזיציה — בונים דרך אחרת בישראל". מאבק סוציאליסטי קוראת להגיע להפגנה ולחזק אותה באמצעות פעילויות ואסיפות הסברה מקדימות. סניפי התנועה בתל אביב, ירושלים וחיפה מזמינים לדיונים פתוחים בנושא ויערכו פעילויות הסברה במרכזי הערים ובקמפוסים בהם התנועה פעילה.

גם ביום שישי האחרון התארגנו פעילי ופעילות מאבק סוציאליסטי לקיום דוכני הסברה תחת הכותרת "להיאבק נגד ממשלת האסון — לבנות שמאל סוציאליסטי". הפעילויות התקיימו ביפו, מרכז תל אביב ומרכז חיפה. ניכר היה שההתעניינות במאבק נגד הממשלה לא היתה רחבה כל־כך מאז הבחירות בתחילת השנה שעברה. במהלך הפעילויות הופץ עיתון 'המאבק' בתוספת התייחסות מיוחדת לאירועים, ועשרות השאירו פרטי קשר ותרומות לקופת המאבק.

לצד החשש המובן מההתפתחויות והדחף "לעשות משהו" — המדיניות הגזענית ומחרחרת המלחמה של ליברמן מצטרפת לממשלה שגם כך מתמחה בפרובוקציות שנועדו להחריף את הסכסוך הלאומי — בלטו גם הזעם על הרצוג ו'המחנה הציוני', ועלו סימני שאלה לגבי האפשרות להיאבק באופן אפקטיבי לנוכח המחסור באופוזיציה אמיתית.

לא לליברמן — אבל מה כן?

בהפגנה בשבת, לצד סיסמאות כגון "לא עוד מקלטים ואזעקות", המארגנים, פעילים של מרצ, קראו גם סיסמאות כגון "ליצמן, דרעי וכחלון — תעצרו את הביזיון" — סיסמאות שמפריחות אשליות שווא בפוליטיקאים ציניים שלא היססו לרגע לפני שתמכו במדיניות הרת האסון של כל הממשלות האחרונות.

מצעד הגנרלים, הפוליטיקאים ואנשי התקשורת המביעים את חששותיהם ממינוי ליברמן הוא סימן לקיטוב הפוליטי המחריף, אבל אסור שנתבלבל: מה שמפחיד את משה יעלון, אהוד ברק, רוני דניאל, יאיר גולן ודומיהם הוא לא המלחמה הבאה. הם מפחדים שהמדיניות הפרובוקטיבית של הממשלה תעורר התנגדות שתזיק להמשך הכיבוש בשטחים ולמפעל ההתנחלויות, ותגביר את הבידוד הבינלאומי של ישראל באופן שיקשה לגייס תמיכה בינלאומית לעוד הרפתקאות צבאיות. גם הם מוכנים לשפוך נהרות דם כדי להגן על הכיבוש וההתנחלויות ולכן הם לא יכולים להיות שותפים לבניית האופוזיציה הדרושה לעובדים וצעירים, יהודים וערבים.

לבנות אופוזיציה אמיתית — לבנות שמאל סוציאליסטי

התארגנות למאבק בממשלה חייבת להציע אלטרנטיבה ברורה למדיניות הקפיטליסטית והלאומנית לא רק של ביבי, בנט וליברמן, אלא של כל המפלגות והפוליטיקאים הממסדיים, שהיו שותפים כולם למדיניות הזאת בעשורים האחרונים. למעשה, המשברים שהמדיניות הזאת יצרה סללו את הדרך להתחזקות גורמי ימין קיצוני, בהיעדר אופוזיציה בולטת של שמאל סוציאליסטי.

אף אחד מהגורמים האלה לא מתנגד עקרונית למדיניות של דיכוי ואפליה לאומית. בזמן שרוב הציבור מעדיף גישה "סוציאל דמוקרטית" על פני "גישה קפיטליסטית" לפי סקר של המכללה החברתית־כלכלית, אף אחד מאותם גורמים גם לא מסוגל לתת ביטוי של ממש למסקנות המעמדיות אליהן הגיע רוב הציבור בישראל: תמיכה בהתארגנויות עובדים, ביטול ההעסקה הקבלנית, העלאת שכר המינימום, והלאמת משאבי הטבע.

היכולת של המתמודד לנשיאות ברני סנדרס בארצות־הברית לתת ביטוי לשאיפות לשינוי עמוק במציאות החיים איפשרה לו לגבש סביבו תנועה היסטורית. יש צורך בוער לבנות חלופה פוליטית חדשה שתתבסס על המחאות והמאבקים נגד שלטון ההון וההתנחלויות ועל השאיפות העמוקות לשינוי שעולות מהם. התארגנות כזו תוכל להיות אופוזיציה אפקטיבית בשטח ולהיות מוקד התעניינות מצד עובדים וצעירים, יהודים וערבים, ולהתחיל לבסס תמיכה בקרב שכבות רחבות יותר, גם מתוך בסיס התמיכה של חלק ממפלגות הקואליציה של נתניהו.

כדי להציע פתרונות של ממש לבעיות שעומדות ביסוד המשברים ששלטון ההון וההתנחלויות יצר, נחוץ שהתארגנות כזו תאמץ מדיניות סוציאליסטית כחלופה למדיניות של מפלגות הממסד.