מעל אלף נשים וגברים צעדו ביום המאבק באלימות כלפי נשים — 25 בנובמבר — בתל אביב, חיפה ורמלה. בצעדות היו נשים צעירות רבות שזו הייתה ההפגנה הראשונה שלהן. הצעדות נערכו בצל הנתונים הקשים על רצח של 19 נשים יהודיות וערביות מתחילת 2015 — רובן הגדול על ידי בן זוגן או בן משפחה. בכל יום נפתחים 60 תיקים במשטרה על אלימות בתוך המשפחה.

בתל אביב קראו 600 מפגינות ומפגינים, בהן גם פעילות מאבק סוציאליסטי, סיסמאות כמו "הפרטות וקיצוצים הם אלימות כלפי נשים" ו"די לרצח של נשים בישראל ובשטחים", שהבהירו כי המאבק חייב להיות גם נגד מדיניות הממשלה.

ברמלה הפגינו כ־300 נשים וגברים מול תחנת המשטרה בקריאה לרשויות להתייחס ברצינות רבה יותר לאלימות כלפי נשים. ההפגנה ברמלה התארגנה מספר ימים לאחר הרצח הנוראי של נארמין אלמוגרבי ובתה, סונדוס שונרוך. כמו במקרים רבים אחרים, גם במקרה זה התברר לאחר הרצח שהנרצחת הגישה תלונה למשטרה על איומים על חייה.

זה כלל לא מפתיע. פעם אחר פעם המשטרה נכשלת בשמירה על חיי נשים ובהרחקת תוקפים פוטנציאליים. כמו כן, פעם אחר פעם מתגלה עוד קצין בכיר במשטרה שהטריד או תקף מינית נשים שהיו תחת פיקודו.

הנתון לפיו 98% מהנשים שהוטרדו או הותקפו מינית אינן מגישות תלונה במשטרה מעיד בין השאר על חוסר האמון המוצדק של נשים ביכולת וברצון של המשטרה לטפל באלימות המינית. על כן יש לדרוש פיקוח דמוקרטי של ארגוני נשים, ארגוני עובדות ועובדים ושל הציבור הרחב על הטיפול של המשטרה בפגיעות מיניות ובאלימות כלפי נשים בפרט, ועל התנהלות המשטרה בכלל.

אלימות מינית היא אחד הביטויים הקיצוניים לדיכוי נשים וליחסי הכוח הלא שוויוניים בין נשים וגברים בחברה. על כן, חשוב לדרוש יותר תקציבים למקלטים לנשים מוכות, למרכזי סיוע לנפגעות ונפגעי אלימות מינית ולמרכזים לטיפול בגברים אלימים, אך אין זה מספיק.

המציאות שמאפשרת לגברים להיות אלימים כלפי נשים, ושגורמת לנשים לשתוק, להוריד את הראש ולקבל זאת, היא המציאות המעמדית הקפיטליסטית שבה אנחנו חיים. קשה לצפות מאישה עובדת קבלן שתתלונן נגד המנהל שלה שמטריד אותה מינית. אבל קשה גם לצפות מאישה שנמצאת במערכת יחסים עם גבר אלים שתקום ותלך כאשר לא ברור לה איפה היא תגור ואיך היא תצליח לפרנס את עצמה.

ממשלה שלא בונה דיור ציבורי, ושמקצצת ומפריטה את שירותי הרווחה, החינוך, הסיעוד והבריאות פוגעת בכל העובדים אבל בראש ובראשונה בנשים. כאשר הממשלה מקצצת בשירותי אלה, הנטל נופל על משפחות, וברוב המקרים נשים הן אלה שנאלצות לספק שירותים אלה במשפחה ללא כל תשלום. יתרה מכך, נשים הן רוב כוח העבודה בשירותי הרווחה. כך הפרטה וקיצוצים פוגעים בנשים פעמיים ומצמצמים את עצמאותן הכלכלית והאפשרויות העומדות בפניהן.

לכן, המאבק למניעת אלימות הוא גם מאבק לדיור ציבורי נגיש וזול, מאבק לחינוך חינם מגיל שלושה חודשים ועד האוניברסיטה, מאבק לשירותי בריאות ציבוריים בחינם ומאבק להעלאת השכר ולחיסול תופעת עובדי הקבלן.

השיטה הקפיטליסטית לא יצרה את הסקסיזם בחברה — דיכוי נשים היה קיים גם לפני הקפיטליזם — אך היא בהחלט מנצלת ומטפחת אותו לצרכיה. המעמד השליט מרוויח מהדעות הקדומות המאפשרות לשלם לנשים שכר נמוך יותר ומכך שנשים עושות עבודה רבה בבית ובגידול הילדים שלא זוכה לתשלום. גם תעשיית היופי ותעשיית המין מרוויחות מטיפוח של תפיסות סקסיסטיות. על כן, המאבק באלימות כלפי נשים הוא מאבק נגד השיטה הקפיטליסטית, נגד הסקסיזם ולמען חברה דמוקרטית וסוציאליסטית.

אנחנו קוראות וקוראים:

• די לייבוש התקציבי ולאיומי הסגירה על מרכזי ושירותי סיוע לנפגעות ולנפגעי אלימות במשפחה ואלימות מינית.
• כן למתן שירותי תמיכה הולמים שיספקו מענה משפטי, רגשי ומעשי, לרבות סיוע כלכלי במידת הצורך, לשורדות ולשורדים של תקיפות מיניות, מעשי אונס ואלימות במשפחה.
• סוף להאשמת הקורבן! דרושים חינוך והסברה הולמים בבתי־הספר, בקמפוסים, במקומות העבודה ובארגוני העובדים על המיתוסים והעובדות הקשורים באונס.
• פיקוח דמוקרטי של ארגוני נשים, ארגוני עובדים ונציגות הציבור הרחב על טיפול המשטרה בתלונות על תקיפה מינית ואלימות.
• סוף להפרטה ולייבוש התקציבי של מערכות הרווחה! מאבק לביטול הקיצוצים בקצבאות ונגד כל הגזירות וההתקפות הכלכליות על ציבור העובדות והעובדים ועל העניים.