עם תחילת דיוני התקציב לשנת 2015–2016, ועד ראשי הרשויות הערביות איים בשביתה. ראשי הרשויות מחו על כך שהתקציב החדש — הכולל פגיעה בהשקעות בבריאות, ברווחה, בחינוך, בפיתוח תחבורה ציבורית ובבניית תשתיות — מנציח את האפליה התקציבית וההזנחה הקשה של היישובים הערביים.

הוועד דרש תוספת תקציבית שנתית של 6.4 מיליארד שקל לחמש השנים הקרובות למימון תוכנית רב־שנתית למתן מענה ראשוני לשורה של מצוקות חברתיות. ג׳עפר פרח, מנכ״ל מרכז מוסאווא שהיה שותף להכנת התוכנית, הסביר כי: "ישנם בתי ספר ללא חשמל שלומדים בהם בקרוואנים, אבל אנו מדברים גם על אלפי בתים ללא חיבור לרשת החשמל וללא היתר, ואין תוכנית לבינוי ולאזורי תעשייה. אי־אפשר להמשיך במצב הזה של אפליה במשך שנים... אלה 6.4 מיליארד שקל בשנה מתוך תקציב המדינה שהוא 380 מיליארד".

הפחד מהתפתחות של מאבק רחב נגד האפליה ואי־השוויון גרם לממשלה להציע ויתור סמלי. נתניהו הבטיח לתקצב את התוכנית בסכום של 900 מיליון שקל לשנה, והשביתה המתוכננת בוטלה. אבל משהורד איום השביתה, ההבטחה הופרה: החלק הראשון של התוספות לא נכנס לתקציב המדינה!

אי־אפשר לסמוך על ממשלת הון גזענית שמבהירה כל יום מחדש כי מה שנמצא בראש סדר העדיפויות שלה עומדת הדאגה לרווחי הטייקונים ולמפעל ההתחלויות. ממשלה כזאת, שמבססת את התמיכה בה על הסתה לאומנית והפחדה ביטחונית, לא תקום בוקר אחד ותחליט להפוך את מדיניותה על פיה ולחסל את האפליה המערכתית נגד הציבור הערבי־פלסטיני בישראל.

אם השביתה הכללית של הרשויות העירוניות ומערכת החינוך הערבית ב־1 בספטמבר היתה מתקיימת, היא היתה יכולה להתחבר גם לשביתה הארוכה של בתי הספר הכנסייתיים שנאבקו נגד האפליה בתקציבי החינוך. אך הפוטנציאל להרחבת המאבק והעצמתו היה רב יותר: השבתת כלל מערכת החינוך וקיום הפגנות בדרישה לשוויון מלא — לא רק בחינוך — ולהשקעה מסיבית במערכת הרווחה הקורסות, בדיור ציבורי וביצירת מישרות, יכולה להוציא עשרות אלפי יהודים וערבים לרחובות ולשנות את יחסי הכוחות מול הממשלה.

בלי מאבק אי־אפשר להכריח את הממשלה לספק ויתורים גדולים, וגם לא לחייב אותה לעמוד בהבטחות שהיא עצמה מפזרת.