בחודש מרץ נחתם בשעה טובה הסכם קיבוצי במפעל חיפה כימיקלים דרום שבאזור התעשייה מישור רותם. שבע שנים לאחר השביתה הסוערת, שתועדה בסרט הדוקומנטארי "שביתה" ונשברה בביריונות קשה, הצליחו העובדים להתארגן מחדש במסגרת ההסתדרות ולהגיע להישגים חשובים.

השביתה הסוערת של 2003

בשנת 2003 החליטו כשליש מעובדי חיפה כימיקלים דרום, שהועסקו כעובדי קבלן, להתארגן באמצעות ההסתדרות כדי להגן על זכויותיהם. ההנהלה סירבה להכיר בהתארגנות והעובדים פתחו בשביתה, הקימו אוהל מחאה וניסו לחסום משאיות מלהיכנס לשטח המפעל.

ההנהלה בתגובה שכרה ביריונים במטרה לשבור, תרתי משמע, את השובתים. כל זה נעשה בגיבוי רוה״מ דאז, אריאל שרון, שהיה חבר קרוב של בעל המפעל דאז, אריה גנגר. שרון, כאשר כיהן כשר המסחר והתעשייה, גם סייע לגנגר לקבל את השליטה בתאגיד במחיר מגוחך במסגרת ההפרטה ב־1986.

כשפרצה השביתה ב־2003 הגיעו תומכים רבים מרחבי הארץ וממפעלים באזור כדי להביע סולידאריות, ובהם גם פעילי תנועת מאבק סוציאליסטי. גם יו״ר ההסתדרות דאז, עמיר פרץ, הגיע לביקור הזדהות במקום וספג בעצמו מהלומות. אלא שהעובדים, שהתמודדו עם אלימות ברוטאלית, היו זקוקים להרבה יותר ממחווה סימלית כזו או מהליך בבית־הדין לעבודה, שפסק לטובתם סופית רק כעבור שנה! בינתיים טרור ההנהלה כבר הצליח לבודד ולייאש את מנהיגי המאבק ולאלץ אותם לעזוב.

"הנהלת חיפה כימיקלים החליטה כנראה לפעול בצורה בלתי אנושית, בכלים שאיש לא השתמש בהם בעבר... הם חבורת שכירי חרב שכל תפקידם להכות בעובדים בישראל... וכנראה שהמו״מ עם נציגי ההסתדרות בחסות ביה״ד משמש להם כיסוי..." — כך אמר פרץ כבר ב־1996, בתגובה להתנהלות המאפיונרית של גנגר שפעל לשבירת השביתה במפעל הצפוני שנועדה לטרפד את חיסול ההסכם הקיבוצי.

מה אפשר היה לעשות?

אם ב־1996 איפשרה אוזלת־ידה של הנהגת ההסתדרות להנהלה להחליש דרמטית את ההסכם הקיבוצי בצפון, הרי שב־2003, במקום להסיק מסקנות, לא ננקטו לטובת עובדי המפעל הדרומי אפילו חלק קטן מהצעדים האירגוניים שננקטו בעבר בצפון.

גם נגד השביתה ב־1996 נשכרו ביריונים, אבל הוועד ידע איך להתמודד איתם: "גילינו איפה הם מתאספים, ואז בחצות הופענו עם כל הוועדים בחיפה כדי להוציא אותם מהאזור", סיפר יגאל כהן, יו״ר האגף לאיגוד מקצועי במרחב חיפה (ועדת העבודה והרווחה של הכנסת, 2006).

המפעל הדרומי, שהוקם מראש ב־1993 כמפעל "נקי" מעבודה מאורגנת מבלי שההסתדרות תיאבק בכך, המשיך לעבוד במהלך השביתה ב־1996, אבל שיתוף־פעולה של נציגי עובדים מחיפה ומהנגב הצליח להביא לחסימה והשבתה קצרה של המפעל.

לעומת זאת, ב־2003 לא סולקו הביריונים והוועד הצפוני אפילו שיגר משלחת כדי לשכנע את העובדים בדרום שלא להתארגן, לטענת משה זנטי, יו״ר הוועד הדרומי החדש. את האלימות והפיטורים ניתן היה לסכל אם ההסתדרות הייתה פועלת במלוא העוצמה תוך קריאה להיפוך ההפרטה. מלבד השבתת המפעל הצפוני, ההסתדרות יכלה לגייס עובדים וציבור תומך למחאה ולשיתוק מלא של מישור רותם, ובמידת הצורך אף לפעול לסילוק ההנהלה מהשטח ולהשתלטות דמוקרטית על המפעל.

הושג הסכם קיבוצי!

לפני שנתיים התחלפו הבעלים ובעקבות כך גם ההנהלה. "המנהל הנוכחי, נדב שחר, ועיני למדו יחד בביה״ס בבאר־שבע, והכול התנהל על מי מנוחות", הסביר בשיחה איתנו יו״ר הוועד החדש, משה זנטי. "גם בהנהלה מודים בעצמם שהתפיסה שלהם השתנתה ובעקבות המאבק ב־2003 הם אולצו לקחת קורסים ביחסי אנוש, אבל אני לא רוצה לבחון גם את ההנהלה הנוכחית באקט של מחאה".

עיני מצליח להגיע להבנות עם הנהלות בדרך "הידברות־במקום־שביתות" ולהשיג לעיתים שיפורים מינימאליים, ללא שימוש בכוח, דווקא מכיוון שהנהלות סומכות עליו שירסן בעתיד את העובדים מלדרוש דרישות מרחיקות לכת יותר. דיל עם עיני נתפס בעיני חלק מההנהלות כחלופה סבירה לשיבושי־עבודה מצד עובדים זועמים או, למשל, להתארגנות לוחמנית במסגרת אירגון כוח לעובדים.

ואכן, העובדים הגיעו להסכם, שבהחלט יש לברך עליו: "מתוך 131 עובדים 111 קיבלו קביעות ו־20 זמניים, לקרן השתלמות ההנהלה מפקידה פי 3 להבדיל מפי 2 מהעובדים קודם לכן, ועוד 10% העלאת שכר ב־4 השנים הקרובות, זה הרבה כסף. 2009 הייתה שנה כלכלית קשה ולא יכולנו להגיע עם דרישות גבוהות מדי", מסכם זנטי.

בדרך להישגים נוספים

אבל יש גבול למה שהנהלות מוכנות לתת "בהתנדבות". המאבק על תנאי העבודה בחיפה כימיקלים עוד רחוק מלהסתיים. הנהלת חיפה כימיקלים ממשיכה עדיין להעסיק עובדי קבלן בצפון, לצד עובדים בתנאים מופחתים בשיטת ה"דורות". עובדי הדרום שיפרו משמעותית את תנאיהם, אבל עוד רחוקים מהתנאים שהיו נהוגים במפעל הצפוני טרם ההפרטה. בנוסף, מדובר גם באחד המפעלים המזהמים בארץ.

שיתוף־פעולה מתמשך בין הוועדים בצפון ובדרום יוכל לשים קץ להעסקה הקבלנית בכללותה, לשפר רוחבית את תנאי כלל העובדים, ואף לאלץ את הנהלת המפעל לעמוד בתקנים סביבתיים מחמירים יותר.

הפרטת חיפה כימיקלים ב־1986 הייתה הפסד לקופה הציבורית ומכה קשה לעובדים ולבריאות הציבור. כיום, אין שום סיבה שרבע מיליארד הדולר שהרוויח המפעל ב־2008 (מעריב, 03.05.2009) לא ישמשו את הציבור במקום את הבעלים שממשיך למנוע מהעובדים את מלוא הזכויות המגיעות להם ולזהם את הסביבה של כולנו.