תנועת מחאה עוצמתית התפרצה ב־19.3 בעקבות מעצרו של אכרם אימאמאולו, ראש עיריית איסטנבול. אימאמאולו, שנבחר לתפקיד מטעם מפלגת העם הרפובליקאית (CHP), ונחשב כמתחרה המרכזי של ארדואן בבחירות לנשיאות המתוכננות לשנת 2028. ערב המעצר ביטלה אוניברסיטת איסטנבול, בהוראת ארדואן, את התואר האקדמי של אימאמאולו — על פי החוקה הטורקית לא ניתן להציג מועמדות לנשיאות ללא תואר.

ארדואן חש שמעמד משטרו באזור התחזק לאחר שארגון ה־HTS, בן חסותו בסוריה, תפס את השלטון במדינה. בפברואר נעצרו על ידי המשטר מאות פעילי איגודים, סוציאליסטים, עיתונאים, ופעילי אופוזיציה טורקים וכורדים. בתחילת חודש מרץ ה־PKK ("מפלגת העובדים הכורדית") הכריזה על הפסקת אש חד־צדדית, באותו זמן הכוחות הכורדים בסוריה הביעו הסכמה ראשונית לתהליך היטמעות במדינה תחת השלטון החדש.

ארדואן פנה לביצור מעמדו וסילוק יריבים ואיומים פוטנציאלים. הוא לא הסתפק במניעת האפשרות החוקית של אימאמאולו להתמודד לנשיאות והורה על מעצרו. הפעם זה לא עבר בשתיקה! חסימת הנתיב הפרלמנטרי להשפעה על העתיד דחפה שכבות של צעירים לנתיב המחאה והמאבק ההמוניים. גם ההפגנות וגם צעדי הדיכוי של משטר ארדואן חושפים את החולשה שלו.

מחסום הפחד נשבר, אין דרך חזרה

מיד לאחר הידיעה על המעצר החלו הפגנות בקמפוסים ובאוניברסיטאות שהתפשטו לרחבי טורקיה. עשרות אלפים השתתפו בהפגנות ואירועי מחאה מידי יום כשהכוח המניע והדוחף הורכב בעיקר מנוער, צעירים וסטודנטים. מושלי המחוזות המרכזיים הורו על איסור קיום הפגנות — אבל הן נמשכו גם תחת היעדר סיקור תקשורתי של מימדיהן ומימדי הדיכוי הברוטלי מצד משטרת ארדואן. מאות נפצעו וכאלפיים נעצרו וביניהם מנהיגי סטודנטים, מפגינים, עיתונאים, פעילי איגודים מקצועיים וסוציאליסטים.

"מחסום הפחד נשבר" אמרה אחת המפגינות לעיתון הגארדיאן הבריטי, "2000 מהצעירים שלנו כבר נעצרו, אין מכאן דרך חזרה".

המחאה וההפגנות מבטאות בתוכן זעם מצטבר מעבר לסוגיית המעצר של ראש העיר. "כולנו רעבים בזמן שאיש אחד יושב בארמון שלו" אמר אחד המפגינים. משטר שלא יכול לספק את צרכי האוכלוסייה ייאלץ להצר את המרחב הדמוקרטי שלהם, וכך ההתפתחות של המשבר הכלכלי בטורקיה הגבירה את ההתקפות של המשטר: קוקטייל של רמיסת זכויות וצמצום המרחב הדמוקרטי, דיכוי זכויות נשים ולהט״ב, ביצור כוח וסמכותנות משטרית, רדיפה ומעצרים פוליטיים — יחד עם נפילה מתמשכת בערך הלירה הטורקית, משבר יוקר מחייה הכולל עליות מחירים בעיקר של המזון והדיור ואבטלה גבוהה בעיקר בקרב צעירים. במחקר של קרן פרידריך אברט שפורסם בחודש דצמבר נמצא כי מחצית מהצעירים סבורים שעתיד החברה טורקית הוא גרוע מכפי שהוא היום. בין השלטים שהמפגינים אוחזים מופיע הכיתוב "גנבתם לנו את העתיד".

המיאוס גובר וכוחו של ארדואן נשחק. 73% מקרב הציבור בטורקיה — באופן חוצה קהילות ומגזרים — תומך במחאה. סקר מחודש פברואר (לפני ההתפרצות ההמונית) מצביע על תמיכה של 58.6% באקרם אימאמאולו לעומת 41.4% לארדואן, מגמה מתעצמת מבחירות 2023 בהן ארדואן השיג בסיבוב השני רוב דחוק של 52.18%. חלק משמעותי מהתמיכה לה זוכה אימאמאולו מגיעה בזכות צעדים שנקט באיסטנבול כמו סבסוד אוכל לעניים ובזכות רטוריקה פופוליסטית המתחברת למיאוס הגובר בקרב הציבור.

זה לא רק ארדואן

לאחר 10 ימים של מחאה מתגברת, ביום שבת ה־29.3 הגיעו כ־2 מיליון א.נשים לעצרת באיסטנבול שהתארגנה ביוזמת ה־CHP במאמץ של זו לחזור ולשלוט בהתארגנות של המחאה ובתוכן הפוליטי שלה. CHP היא מפלגת האופוזיציה הגדולה והמוכרת ביותר, ובעצם כך שהטריגר להתפרצת המחאה הוא מעצר מנהיג שלה, היא לקחה פיקוד וניסתה בראיונות ובנאומים בעצרת המרכזית להכתיב צמצום של סדר היום לסוגיות חוקיות ומוסריות על "ערכים דמוקרטיים". אבל הבעיות איתן מתמודדים א.נשים מהשורה הן רחבות ועמוקות יותר — כפי שניסחה זאת אחת המפגינות: "ברור שהמחאה היא על החלפת משטר ארדואן אבל זה גם על תנאי הצנע שנכפו עלינו". מהסיבה הזו, בין היתר, ישנה משמעות גדולה להשתתפות איגודים מקצועיים וארגוני עובדים שחלקם נאבקו ושבתו בחודשים האחרונים בדרישה לתוספות שכר. גם מאבקים אלה זכו לדיכוי ברוטלי ואנטי־דמוקרטי שכלל צווי מניעה ומעצרים.

קונפדרציית איגודי העובדים המהפכניים של טורקיה (DİSK) הצטרפה למחאה מיומה הראשון וארגנה ב־28 במרץ 2025 שביתה של חצי יום ברחבי המדינה, במחאה על מעצרו של ראש עיריית איסטנבול.

בהצהרה של DISK נכתב: "דמוקרטיה היא הלחם של העובדים. ממשלה שמנסה לחסל את יריבה באמצעות פעולות לא חוקיות מהווה איום גדול על כלל הא.נשים ובמיוחד על עובדים. אנחנו חייבים לעמוד יחד שכם אל שכם. חובתנו להאבק לצדק, דמוקרטיה והמדינה שלנו". המאבק למען זכויות דמוקרטיות לא יכול להיות מנותק מלאכותית ממאבקים במקומות העבודה ומסוגיות של תנאי מחייה ושכר. בדומה למאבק נגד תפיסת הכוח של ממשלת נתניהו, התערבות מובילה של העבודה המאורגנת הכרחית לחיזוק תנועת המחאה ולבניית אלטרנטיבה לשלטון ארדואן וכלל המדיניות שלו.

ארדואן, שעלה לשלטון "עם מפלגת הצדק והפיתוח" בשנת 2002 בעזרת רטוריקה פופוליסטית על רקע מצוקות כלכליות ומיאוס ממפלגת השלטון דאז CHP, התמודד עם שורה של מאבקים ומחאות לאורך שנות כהונתו. הוא מזהה את האיום עליו. את המחאה הוא מכנה "נסיון הפיכה" שמבוצע על ידי אלה שתופסים את עצמם כ"אדוני הארץ", והם בפועל מושחתים ומשתפי פעולה עם ארגוני טרור — הסתה מכוונת נגד המאבק של המיעוט הכורדי.

במטרה לחזק את בסיס התמיכה המסורתי שלו, ארדואן מנסה לחזור שוב לאחיזת עיניים בדמות רטוריקה אנטי־ישראלית ריקה, שלמעשה אינה מחוייבת למאבק השחרור הפלסטיני ולהפסקת המלחמה. דווקא חלקים גדולים מהשכבות שהובילו את הסולידריות עם ההמונים בעזה ובגדה מאז תחילת מלחמת ההשמדה הם אלה שיצאו למאבק נגד המשטר.

חרם כלכלי ונשק השביתה

קבוצות סטודנטים הבינו שאי אפשר להסתפק בהפגנות שבועיות ושיש להסלים את המחאה מול המשטר. הן קראו ואירגנו יום חרם כלכלי על חברות ועסקים המזוהים עם השלטון. עסקים קטנים הכריזו על השבתה גם כן. נראה כי החרם שהתפשט ברחבי הערים הלחיץ את ממשלת ארדואן שכינתה את הפעולה כ"בגידה וחבלה". עשרות מעצרים בוצעו כנגד אלה שהפיצו ושיתפו קריאות לחרם. הממשלה השתמשה בערוצי התקשורת להפצת סרטונים ממרכזי הקניות במטרה להפר את החרם.

חרם כלכלי מסמן את החשיבות והכוח של "סנקציות" המוניות על ההון, זו יוזמה חשובה שמצביעה על הפוטנציאל לזה — בדרך לקראת שביתות במקומות עבודה עד כדי שביתה ארצית כללית — כפי שביטאה זאת מפגינה החברה במפלגת העובדים של טורקיה (TIP): "חרם צריך להיות צעד ראשון בדרך לשביתה כללית עם התגייסות גדולה של איגודים מקצועיים וארגוני עובדים". שביתה כזו עם דרישות לשחרור כל האסירים הפוליטיים, סוף לרדיפה פוליטית ורמיסת זכויות, העלאת שכר ושיפור תנאי המחייה יכולה להוות את הבסיס לשינוי לא רק בשלטון אלא בכל סדר היום של דיכוי, עוני וצנע — שגם ה־CHP כמפלגת האופוזיציה הקפיטליסטית המרכזית מחויבת לו.

לקחים, מסקנות ובניית אלטרנטיבה

סביר להניח שרבים בציבור הישראלי רואים קווים מקבילים בין ארדואן לשלטון נתניהו. בעוד נתניהו יכול רק לפנטז בשלב הזה על הכוח וריכוז הסמכויות שיש למשטר ארדואן, חשוב להבחין בכך שגם משטר סמכותני יותר משל נתניהו לא הצליח למנוע התפרצות של מחאה המונית.

המחאה ההמונית בטורקיה היא עוד תזכורת לתפקיד ולכוח של ההמונים מול ממשלות סמכותניות, התקפות דמוקרטיות וצעדי צנע ויכולה להצית השראה תנועות מחאה נוספות ברחבי האזור. עוד מוקדם לדעת איך ולאן בדיוק תתפתח המחאה הזו. אך קיים פוטנציאל לא רק לחילופי שלטון, אלא גם להתגבשות כוח פוליטי של מעמד העובדות והעובדים שיציב סדר יום חלופי לסדר היום הקפיטליסטי של כלל מפלגות הממסד בעבר ובהווה. סדר יום של התנגדות לעוני ולהזנחה, להפרד ומשול, להסתה ולרדיפת המיעוטים יצריך מאבק להחלפת המערכת הקפיטליסטית כולה בדמוקטיה סוציאליסטית.